0
0
מאת: קובי ברדה ושלומי וורונר
שבוע שעבר פורסמה קריקטורה בעמוד הדעות בעיתון החשוב "ניו יורק טיימס" המפורסם בארצות הברית וברחבי העולם הרואים את הנשיא טראמפ מחזיק חגורה, ובקצה ראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע אדום בוהק. כל מי שראה הבין את המשמעות האנטישמית והמזלזלת.
בקריקטורה שם המאייר על טראמפ (שהוא נוצרי מאמין) כיפה ומשקפי עיוור, לבוש שחור שנותן תחושה של יהודי אורתודכסי, מגן דוד על רצועה שמחזיקה את ראש ממשלת ישראל נתניהו, המאויר ככלב נחייה, היא מה שאמריקאים קוראים לזה "טקסט בוק" – אנטישמיות. המשל לכך הוא שהיהודים מובילים את הנשיא (העיוור) בכל החלטותיו בשנים האחרונות, בכדי לשלוט בעולם, כפי שאפיינה את בטאון המפלגה הנאצית דר שטריימר, שרמז שהיהודים מוליכים את הנשיא פרנקלין רוזוולט באף.
קריקטורות על שליטת היהודים בעולם באמצעות ארה"ב הן נחלת העיתונות באיראן או לבנון, וזמן רב לא חלק מהשיח הבינ"ל בתקופה של פוסט השואה. אך מסתבר לחרדת כולנו כי הקריקטורה הזאת, פורסמה דווקא בעיתון אמריקאי גדול וחשוב. אין זה היה, במגזין שטנה של אלט רייט בעיירה במישיגן, אלא דווקא בעיתון ליברלי, השייך למשפחה יהודית, באחד העיתונים הנפוצים והחשובים בעולם. חשוב לומר, לחזור ולהדגיש, קריקטורה אנטישמית היא חציית קו אדום בוהק ואסור.
לקריקטורות בעולם הייתה משמעות חשובה בשיח הדמוקרטי. יש שיסכימו ואף יתמכו – צריך וחשוב לבקר את השלטון בכלי מעין זה. זו אחת הדרכים שהופכת את המילה דמוקרטיה למשמעותית וחשובה. במדינות מסוימות לא קיימת הזכות הזו למאיירים לצאת כנגד השלטון.
הודות לכותבי טור זה ולפעילותו הנמרצת של הקונסול הכללי בניו יורק דני דיין, הקריקטורה ירדה מהאתר באופן מיידי, ובמהדורה המודפסת הובא התנצלות העורך, והתחייבות שלא להשתמש עוד בשירות סינדקציה חיצוני.
הקריקטורה היא סמן קיצוני אבל הוא שינוי פרדיגמה ההולכת ומתגברת בצד הפוליטיקאים במפלגה הדמוקרטית ובקהלים שונים ברחבי ארצות הברית. נדמה כי המיינסטרים מתחיל לקבל צורה חדשה והזרם "הפרוגרסיבי" שכבש בסערה את המפלגה הדמוקרטית מאז ההשבעה של הקונגרס ה – 116 בתחילת ינואר 2019.
חברות קונגרס דוגמת אלכסנדרה אוקסיו-קורטאז המכנה את ישראל "כובשת" ורצועת עזה באותה הנשימה.
חברת קונגרס נוספת מהמחוז החמישי במינסוטה, הפליטה ממוגדישו – איליהן עומאר, שטוענת שהשדולה ליחסי ישראל-ארה"ב שולטות בעולם באמצעות ה- "בנג'ימינז" (הכוונה לשטר ה – 100 $ של בנג'ימין פרנקלין).
והבולטת מכולן חברת הקונגרס ממישיגן ממוצא פלסטיני, ראשידה טאליב, שבכירי המטה שלה שייכים לאחים המוסלמים.
הרוח הפרוגרסיבית המנשבת במפלגה הדמוקרטית, מנסה "לכפר" על פשעי העבר הקולוניאליסטים והצעות דוגמת כספי פיצוי לצאצאי העבדים ועקירה של אנדרטאות של מי שנתפס בעיניהם ככובש לבן, הן מטבע עובר לסוחר בקמפוסים ובעיתונות הפרוגרסיבית. את זעמם הם מכלים על ישראל הנתפסת בניהם כאחד מאחרוני המאחזים של קולוניאליסטיות, וזה שקיים רצף של יהודים שחיים על פיסת הקרקע הזאת מעל לשלושת אלפים שנה ועד ימינו אנו, תחת החלטות בינ"ל מועדת סן -רמו, דרך המנדט ועד ההכרזה באו"ם איננה נותנת להם לבלבל אותם מהנרטיב של "מגרשי הילידים".
העובדה כי הנשיא הנבחר דונאלד טראמפ, שנוא נפשם, הוא גם אחד מהנשיאים הפעלתנים ביותר בתחום היחסים עם ישראל, המפריעה ליחסים עם שאר המדינות ומביאה לזיהוי חד ערכי בין הממשלים.
נראה כי השיח של המתמודדים במפלגה הדמוקרטית לבחירות 2020 היא להפנות את הגב לישראל, או במקרה ה-"טוב", להפריד בין העם בישראל לממשלה היא פרקטיקה קבועה במחזותינו, כזאת שהביאה מועמדים כמו בארני סאנדרס ובטו אוראוק מטקסס לקרוא לממשלת ישראל "גזענית".
התוצר של הפירות הבאושים הללו בא לידי ביטוי רק בסוף השבוע האחרון עם פרסום הסקר של מכון PEW, כאשר 66% ממי שהגדיר את עצמו כליברלי, סבור כי טראמפ נוטה בבירור לטובת ישראל וכאשר רק וכ-67% מהדמוקרטים לא רואים באור חיובי את ממשלת ישראל, מהווה מסר ברור למועמדים "על איזה צד" מרוחה החמאה.
שינוי המחשבה הוא לא רק בקרב המצביעים, אלא, גם בקרב היהודים הליברליים התומכים בחלקם במועמדים הפרוגרסיביים ואף תורמים להם כסף, והרבה. יש האומרים במספרים דמיוניים. כפי שמסתמן מדבריהם ביום שישראל תהיה בסכנה, לא בטוח שהם יהיו שם. האינטרסים שלהם שונים. ניתן לראות זאת במהלך הקמפיין והראיונות בתקשורת האמריקאית, שלא נדבר על הקמפוסים השונים ברחבי ארה"ב ופעילות ה BDS ההולכת וגוברת.
אחד הצעדים החשובים להעברת המסר בקרב הצעירים הודות לשיתוף הפעולה בין ארגון ה JNF ו- Media Watch International העוסק בהבאתם של מעצבי דעת קהל ומשפיענים בחברה הישראלית בקמפוסים ברחבי ארה"ב כדוגמת מלכת היופי לשעבר טיטי איינהו ובחודש שעבר היו הג'ודוקא הישראלים; שגיא מוקי, פיטר פלצ'יק ואורי ששון במספר קמפוסים וחזרו עם רשמים טובים וחיוביים. מטרתם הייתה לחבר את הדור הצעיר לישראל ולחזק את הזהות המשותפת. זהו טיפה בים הגדול אך חשוב מאד לדורות הבאים. זה אתגר מורכב במציאות הקיימת כיום בקמפוסים הליברלים של ארה"ב, הכורכים את נתניהו וטראמפ לסוג של גוף אחד המתפצל לשני ראשים וחוסר ההבנה כי שיתוף הפעולה מניב יחסים טובים וחשובים לשתי המדינות.
חשוב לציין כי ממשלת ישראל, בשורה של החלטות שקיבלה, הכוללות את היכנעותה לממסד האורתודוכסי והחזרה במתווה הכותל ובשאלות הגיור, לא מוסיפות ליכולת של יהדות ארה"ב להזדהות עם ישראל ובעקבות כך, חלה גם ירידה בהיקפי התרומות יהדות ארה"ב הבוחרת להשקיע את מיטב כספה ביבשת ופחות בישראל. יש כאלה שכבר החליטו לבטל לחלוטין פרויקטים שלמים בישראל שעמותות רבות נתמכו עליהם ונותרו ללא מקורות תקציביים. זו מכה אנושה.
האם פרסומה של קריקטורה נבזית בעיתון השייך למשפחה יהודית היא בבחינת התהום הפעורה בין יהדות ארה"ב לזו שבישראל. זו שאלה שאין עליה תשובה כעת וההיסטוריה היא זו שתשפוט. אבל ניתן לקבוע בבירור כי הם סממנים מדאיגים שצריכים להדליק נורה אדומה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. משימת השעה של כולנו, להתאחד בשני צידי האוקיאנוס, לבנות גשרים ולא להעמיק את הפערים.
הכותבים; קובי ברדה –ראש תוכנית "גל" למנהיגות קהילתית במכללת שערי מדע משפט וחוקר פוליטיקה אמריקאית, שלומי וורונר – לשעבר יועץ שר התחבורה, מנכ"ל קרן נתניה ומרצה בתוכנית "גל".
