0
0
בטור הקרוב, אנסה (ככל יכולתי) לנסות ולספק את הניתוח שלי למהומות שמתחוללות בשבוע האחרון בארה"ב, למה ויותר חשוב מי ומה עומד מאחוריהן…
ההתפרעויות הללו לא מגיעות יש מאין. בכדי לייצר את הסופה המושלמת, נדרשו המרכיבים היסודיים מצד אחד, והניצוץ ברגע ובעוצמה המתאימה מהצד השני. מה הם אם כן אותו "שילוש מקודש" של המרכיבים היסודיים להתפרצות בהיקף ובאופן שהגיע לכך שגם ערים פריפריליות דוגמת פרגו, צ. דקוטה או לאוסוויל, קאנטקי נכנסו למעגל הביזה, אלימות והחורבן?
המדובר בהצטלבות של שלושה מרכיבי יסוד, להם אני קורא ה-"קוקטיל".
מה הם המרכיבים של אותו הקוקטיל?
א. אבטלה: יש כיום כ-40 מיליון מובטלים בארה"ב, וזה תקף רק כלפי אלה הרשומים, כי יש עוד מספר לא ידוע של מליונים נוספים שהם "מובטלים כרונים" ולכן אינם נכללים בתוך הסטטיסטיקה.
ב. נעולים בתוך סגר: גם בזמן כתיבת שורות הללו, ישנן מדינות שמיישמות את פרקטיקת הסגר עקב הקורונה, שבנקודה מסוימת בזמן, הייתה פרוסה לכל אורכה ורחובה של ארה"ב. הסיטואציה במסגרתה אנשים נמצאים בבתים, לא מסייעת להרגעת מתחים, ומייצרת אפקט של נקודת רתיחה המחפשת נתיב או דרך לפיצוץ.
ג. אי ודאות – מחקרים מדברים על כך שמקצועות שלמים ייכחדו בעקבות נגיף הקורונה, חלק גדול מהם בתפקידים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון דוגמת עבודות בתיירות (חדרנות, אירוח) עסקים קטנים ועוד, מכניסים את הציבור לחרדות כי לא ידוע להם איפה, כיצד ובמה יוכלו להשתלב ביום שאחרי (שגם אותו, אף אחד לא יודע לסמן מתי יגיע).
זוהי חבית הנפץ שעליו יושבים האירועים, אבל בלי אבקת שריפה, אי אפשר היה לייצר את כל הביזה האלימה הזו.
אבקת השרפה הייתה החניקה למוות של ג'ורג' פלויאד (FLOYD) במיניאפוליס, מינסוטה שהייתה מצד אחד מאוד מזעזעת באכזריותה, ע"י שוטר לבן בשם דארק צ'אווין, "שפגשה" בתזמון המתאים ביותר, את ההתלכדות של המשולש של מובטלים- סגר- אי וודאות.
היו כבר מקרים של אלימות שוטרים נגד שחורים, חלקם אפילו בזמן הקרוב יחסית, כמו הירי בפארק של הצעיר באמאד ארבארי בעיר ברונסוויק שבג'ורג'יה שרק יצא לג'וג'ינג ונרצח ע"י אב ובנו לבנים, מה שגרר בעיקר תגובות נזעמות של סלבס שחורים על הפרשה לפני כחודש.
או מותו של אריק לוגן מירי שוטר בעיר סאות'בנד, אינדיאנה שעמד כעננה מעל ראשו של המתמודד פיט, וגרר מהומות על רקע גזעי, שהיה מוקבל במקום ובזמן שבו נעשה.
אך כאמור, הם לא הצליחו להגיע בתזמון ה-"כירורגי" של המהומות הללו ולייצר את האימפקט המהדהד הזה.
בתחילה, המהומות היו אותנטיות ובעיקר של שחורים במיניסוטה (העיר טוין סיטי היא מרכזה של הקהילה הסומלית בארה"ב, והמחוז החמישי של מיניסוטה, שממנו נשלחה חברת הקונגרס אילהאין עומר האנטישמית לקונגרס) התחלפה מהר לשוד וביזה.
בערב הראשון שבו התלקחה הבעירה, עיקר ההפגנות היו כאלה שהביעו זעם אותנטי, וברובם נעשו ע"י קהל של אפרו-אמריקאים שזעקו את הזעם על הקלות הבלתי נסבלת שבה שוטרים חנקו למוות את פלויד, תחת הכותרת: "I CANT BREATHE" (אני לא יכול לנשום), שהיה גם משפטו האחרון של פלויד.
אך מהר מאוד, הפכו ההפגנות האותנטיות למעשי ביזה ושוד של חנויות באזור, כאשר התמונות המפורסמות ביותר הגיעו מסניף טארגט בעיר של ביזה והרס בלתי נתפסים.
בהמשך הגיע השלב של התרחבות השוד והביזה לעשרות מרכזים ברחבי ארה"ב, אך הפעם, תמונות הוידיאו שהגיעו, הראו סוג אחר של מפגינים, כאלה שלא דומים בכלום לזעם שפולטר החוצה כמחאה, אלא לביזה, וונדליזם ואנרכיה.
אז מי הם אותם פורעים, ומה היא המוטיבציה שלהם?
לפני כשלוש שנים, כתבתי טור שבו סקרתי את ארגוני השמאל הרדיקלי, ומי עומד מאחורי אותם ארגונים. קראתי אז לתחקיר: " מי הארנק של התנועה הפרוגרסיבית", שהצביע על קרנות החברה הפתוחה, שבבעלותו של ג'ורג' סורוס, אליו נגיע בהרחבה בהמשך. שתי התנועות האנרכיסטיות, המחפשות את ערעור הסדר הן תנועות (BLM : (Black live Matters ותנועת אנטיפה (קיצור של אנטי פאשיסט). התנועות הללו, עומדות מאחורי חלק גדול מאוד מה"נועזות" של השחתת ציוד ציבורי, וונדאליזם, פריצה (בחלקה אף לאור יום) והרס ושוד כפי שניתן לראות פה:
בוידיאו הזה למשל, הם מחרבים את מטה המשטרה המקומי בפורטלנד, כאשר על הדלת ניתן לזהות את סמל האנרכיה, A תחומה בעיגול אדום.
גם רשת CNN שמקדמת את הרעיונות של אנטיפה, כפי שניתן לראות בסרטון המצורף, חטפה ובגדול מאותם מפגינים בהתפרעויות שלהם באטלנטה. התרחבות המהומה לערים נוספות בארה"ב, עם חותמת מאוד מזוהה של ארגון אנטיפה, שהוא בייסודו ארגון אלים החותר לפעול תחת הסדר החברתי וההיררכיה השלטונית הקיימת בכלל, (וזאת של טראמפ בפרט), נתקלת במעט מאוד התנגדות של ההנהגה הדמוקרטית פדרלית, אם בכלל. ככה למשל, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, בהודעה שפרסם לתקשורת, לא מצא במשך 5 דקות הארוכות שבהן דיבר לצאת חוצץ כנגד ההפגנות, הביזה או האלימות. למעשה, הפעם היחידה בה הוא מתייחס לאלימות (מחוץ לקונטקסט של כמה השוטרים הם אלימים וחובת רפורמה מקיפה), הוא מדבר על הציוצים של נשיא ארה"ב, להם הוא קורא "מטיפים לאלימות".
אבל, אולי יותר חשוב ומשמעותי מכך, הוא הנושא של אימוץ הנרטיב של כריעת רגל.
מנהג כריעת הרגל פרץ לתודעה הציבורית עם כריעתו של שחקן הפוטבול האמריקני קולין ראנד קאפרניק, שבאוגוסט 2016, הודיע כי אינו מתכוון לעמוד בעת נגינת המנון ארצות הברית שלפני פתיחת משחקי הפוטבול מכיוון שהוא לא גאה במדינה שמדכאת אנשים שחורים. המחאה שלו הפכה אותו לגיבור תרבות שמוביל חוזה פרזנטור של נייקי, לצד סירוב להמשך העסקתו כשחקן מקצועי בליגת ה- NFL.
הכריעת ברך הזאת, שהייתה גם התנוחה בה נחנק למוות פלויד, הפכה ל-"סמל המסחרי" של המאבק הנוכחי, כאשר היא רוכבת ממילא כאמור על תופעה ידועה ומוכרת. גם ג'ו ביידן, בחר בכנסיה בה ביקר לכרוע ברך, כאשר מעליו עומדים אנשים, בפוזציה של אדנות.
אך לא רק ביידן בחר במחווה הזאת של כריעה, גם שוטרים בכל רחבי ארה"ב, בחרו לכרוע בפני המפגינים, כפי שניתן לראות בוידיאו הבא.
השאלה שנשאלת בהקשר הזה של אימוץ מחווה, שבבסיסה נעשתה כנגד הממסד, אכן מסייעת לפזר את הנפיצות של הסיטואציה, או שמא מאפשרת לאותם אנרכיסטים להבין שהם בשליטה, ושהצדק עימם? נשאלת השאלה למראה התמונות הקשות שאנחנו רואים של ביזה ואלימות, שאינן עוד חלקן של מחאה כנגד הקטילה של "חיים שחורים נחשבים", כי אם שילוב של אנרכיה מסודרת הפוגשת שעמום ומצוקה כלכלית, שמגדילה את מרווחי האי-יציבות של ההנהגה המקומית, הארצית והפדרלית, שנענת בהבנה ובפיוס של חלקים נרחבים מההנהגה האמריקאית, היא אכן הדרך הנכונה לפתור את הבעיות?
קשה להתנבא האם האלימות הזאת יכולה לשרת יותר צד זה או אחר פוליטי לקראת הבחירות בנובמבר, אבל בוודאות מי שנפגע מזה היא החברה המקוטבת והמשוסעת שקיימת היום בארה"ב.
מהצד השני, הציוץ של הנשיא טראמפ על הנשקים המיוחדים והכלבים של השירות החשאי לא סייעו אף הם להורדת מפלס האלימות והצורך לקול מאחד בימים אלה. הציוץ נתפס בעיני רבים כאכזריות וביריונות, כאשר קריאות של הנשיא לחוק וסדר, נתפסות כמעין משרוקית בתדר של כלבים, הנועדת להוציא החוצה את נאמניו לעימותים ברחובות, במקום לנסות ולהרגיע.
אך עיקר הבעיה בהקשר של הטיפול במצב היה שעד לימים האחרונים, הנשיא העדיף להתמקד בנעשה בסין, בהונג-קונג ובמחיקת ציוציו בטוויטר ולא בניהול הסיטואציה. רק אתמול, דונאלד טראמפ התחיל לפעול (לפחות ברמת ההצהרות), כאשר שיחה שלו עם מושלי המדינות, בו הוא טוען לרפיסותם, הודלפה לתקשורת.
העובדה כי לאנשים בימים האחרונים לא ניתנה התחושה כי יש גוף שיוכל להגן עליהם, בשילוב הקדוש של הזכות לנשיאת נשק (התיקון השני לחוקה), הביא בימים האחרונים לגל היסטרי של רכישת כלי נשק המשמשת כאף עדים לחשש של אמריקאים לגופם, רכושם ובתי העסק שלהם. תופעות של אזרחים חמושים ברובים, העורכים סיורים ליד עסקים, כמודגם בווידאו פה, היא תחילתה של אנרכיה, שתסתיים בנהרות של דם, כאשר כל דאלים גבר, ומחלוקות מיושבות דרך קנה של רובה חצי אוטומטי.
הקהילה היהודית
אחת הקהילות שנפגעת במיוחד היא הקהילה היהודית. ניתן להאזין לראיון אותו ערכתי בגל"צ היום:
אנחנו עדים לראשונה לחציית הרוביקון, בצד השמאלי הפרוגרסיבי העמוק, שעובר להתקפה מאורגנת ואנטישמית על מוסדות יהודים, בתי כנסת ועסקים יהודים. רוצה לומר, שבחסות המצב, גם גדר התקינות הפוליטית,שהגנה במשך עשרות השנים האחרונות על היהודים, נרמסה.
החותמות שמרססים הפורעים של אנרכיה, BLM ואנטיפה, מסמנות את מחיקת "קו ה-pc" שהיה הקו המפריד בין אנטישמיות הממוקדת "לגיטימית" שמתמקדת רק בעוולות של ישראל, אך לכאורה שאיננה קשורה ביהודים, לאזרחים אמריקאים יהודים ועתה, האנטישמיות הקלאסית איננה חוששת עוד להרים ראש בארה"ב.
הצידוקים האינטלקטואלים מהשמאל הפרוגרסיבי, כי היהודים הם מחוללי העבדות, וככאלה, דמם מותר, שניתן למצוא לדוגמא בציוץ הזה:
ציוץ על עבדות
במקביל, משני צידי האטלנטיק, גם ח"כ איימן עודה הערבי-ישראלי וגם מלינדה סרסור מברוקלין, מלבלבות תאוריות שמשוות בין הסבל הפלשתיני לזה של השחורים, והקריאה להפסקת השתלמויות שוטרים בישראל.
ציוץ באנגלית איימן עודה
דוגמא נוספת ניתן למצוא בהשוואה של הסיטואציה בין השוטר האמריקאי לשוטר/מג"בניק ישראלי.
השוואה על כריעה
אבל אם עד כה דיברנו על האנטישמיות החדשה יחסית שצצה לפתחנו משמאל, האנטישמיות הימנית הקלאסית, אף היא לא טומנת את ידה בצלחת. אחת התופעות הכי משמעותיות שיש בהקשר הזה היא הקשירה של היותו של ג'ורג' סורוס יהודי, שממן באמצעות התרומות של כ – 18 מליארד דולר את הארגונים הפרוגרסיבים.
ככה למשל, הציוץ של השחקן ההוליוודי שמרני ג'יימס וודס, שמוצא מי הוא האויב האמיתי של אמריקה, הוא ג'ורג' סורוס.
ציוץ וודס
מכאן, הדרך של הימין לרדוף את היהודים ה-"שולטים בעולם" שמבקשים למחוק את הזהות האמריקאית הקלאסית מתקצר והתקיפות האנטישמיות הרעילות מתפשטות. לצערי, זאת רק ההתחלה, ותחושת הביטחון של יהדות ארה"ב, שהתערערה לא מעט בשנים האחרונות, תמשיך לספוג חבטות מהשמאל הפרוגרסיבי והאלט-רייט מימין.
נקווה לטוב, אך חייבים גם להתכונן לגרוע.
חלק ב' יבוא בהמשך….
המחבר קובי ברדה הוא ראש "תוכנית גל" בשערי מדע ומשפט ומומחה לפוליטיקה אמריקאית. מחבר הספרים: "המפתח להבנת דונאלד ג'יי טראמפ" ו – AIPAC’s Grassroots Path to Congress: How Isaiah Kenen Built AIPAC to Be A Powerhouse
נהנתם? מוזמנים לעשות לדף לייק ולעקוב אחרי דף קצרצרים בפייסבוק, בטלגרם ובטויטר.
