0
0
במרוצת עבודת התזה שלי, אותה אני מכין בימים אלה במסגרת "תוכנית רודרמן" באוניברסיטת חיפה, (בעניין ראשית הקמתה של איפא"ק), מצאתי את המשפט הבא, שהפך ל – DNA של השדולה החשובה והמשמעותית ביותר עבור יחסי ישראל – ארה"ב:
The Committee conducts public action with a view to maintaining and improving friendship and good will between the United States and Israel
לאורו של משפט זה, שהיה המשפט שעל נייר המכתבים של השדולה, ניתן להבין את המשמעות החשובה של עבודתה בין ארה"ב למדינת ישראל. מקימה של איפא"ק, סי קינן (Si Kenan), היה מי שטבע מהיום הראשון שלו בתפקיד כי הדרך היחידה להצלחה, עוברת דרך מציאת הקונצנזוס בין המפלגה הרפובליקאית לזו הדמוקרטית או מה שמכונה באנגלית: "Bipartisan".
כבר בשבוע הראשון להקמתה, פעלה השדולה לגבי חוק הסיוע לפליטים בישראל. עמדתה ודרך פעולתה של איפא"ק, מאז ועד היום, הייתה לגבש קונצנזוס לחקיקה דו מפלגתית, לחבר אליה חברי קונגרס בשני הבתים, ללוותה בתקשורת אוהדת; ולבסוף לוודא כי היא מקודמת ע"י המצביעים ודעת הקהל האמריקאית.
אין כמו ההבנה לפעולות שנקטה השדולה בשבוע הראשון לקיומה, להבין את הדרך בה היא פועלת מאז ועד היום.
וכך פעלה השיטה:
ווין מורס (WAYEN MORSE) הדמוקרטי מאורגון, שיהיה חתום על החוק שמבקש תמיכה כספית מהקונגרס.
הבעיה היא, שהסנטור מורס לא אהב להיות חתום עם חברים נוספים על הצעת חוק.
אומנם באופן עקרוני הוא לא אהב ששמו מתנוסס לצד חברים נוספים על החוק, אך בשל בקשתו האישית של קנן, הוא הסכים לצרף לחוק את הרפובליקני רוברט טאפט (ROBERT TAFT), אותו הכיר קינן בשנת 1931 כאשר כיסה את פעילותו במדינת אוהיו.
לאחר שהחוק הוגש וזכה לשם כינוי מורס-טאפט, החלה פעולת גיוס החתימות של התומכים על החוק. חברי סנאט צורפו לחתימות ובהם דואלס (מי שלימים יהפוך למזכיר המדינה תחת איזנהאוור), וחברים נוספים שגויסו באמצעות אברהם פיינברג, מי שהיה פעיל בבונדס ותורם גדול של הנשיא טרומן.
במקביל, הריץ קינן את שני חברי ועדת החוץ של הקונגרס, הרפובליקני ג'ייקוב יעבץ (Jacob Javits) והדמוקרטי אברהם רייבקוף (Abraham Ribicoff),שיריצו במקביל את הצעת החוק.
לצורך הקמפיין הציבורי, פגש קינן עיתונאים מהניו יורק טיימס והניו יורק הארלד טריביון, בכדי להסביר להם את חשיבותו של החוק וליחצ"ן את חשיבות החוק.
ב- 29.3, החוק הוגש החוק בסנאט באמצעות 36 סנטורים, מהם 19 דמוקרטים ו – 17 רפובליקנים, עם בקשה לסיוע של 150 מליון דולר למדינת ישראל.
הממשל האמריקאי היה מוכן לשקול מענק של 23.5 מליון דולר, כחלק ממענק שיועבר לכלל מדינות האיזור, במסגרת תקציב של 125 מליון דולר לשיפור המצב הכלכלי במזה"ת. הרעיון היה שיאפשר ליישב את הפליטים היהודים שברחו מארצות ערב, באותו האופן שפליטים ערביים מטופלים באמצעות אירגון אונר"א.
ההצעה להעביר באופן תקדימי כסף למדינת ישראל, הפעיל את כל הלובי הערבי על משרד החוץ, בעיקר דיפלומטים במדינות ערב.
באמצעות שאילתה שהוגשה ע"י הסנטור הדמוקרטי, אחד מהחברים החתומים על החוק, השיב הסטייט דיפרטמנט כי: "משרד החוץ החליט שהחוק האמור לא נמצא מתאים למדיניות הממשל". השדולה הגדילה את המאמצים וחיפשה שותפים שיוכלו להשפיע על עוד חברי קונגרס שיהיו חתומים על הצעת החוק, לבסוף הוגשה ההצעה בחתימת ידם של 164 חברי בית הנבחרים. ככה, הצעת החוק עברה בקונגרס ובסנאט בסכום של 68.78 מליון דולר לטובת קליטת פליטים (כמצורף במסמך זה הלקוח מארכיון אמריקאן ג'ויש היסטוריקל סוסיטי).
אישור תקציב לישראל
מאז ועד היום, פועלת איפא"ק וממשלת ישראל באותו דפוס פעולה.
ישראל היא מעל קונינטורה מפלגתית ו/או פוליטית. האהבה לישראל היא גורם מאחד ולא גורם מפלג באמריקה.
בכנס איפא"ק האחרון, הגדיל ופנה יו"ר הארגון, מרטי פרידמן אל הקהל והדגיש את הנושא החשוב ביותר לטעמו והוא לשמר את הנכס החשוב ביותר של האירגון, התמיכה הדו-מפלגתית.
אירגון איפא"ק וראשיה, מבינה את השבירות של המצב הנוכחי, וממש ראתה בהקשר זה את הנולד…
דווקא ברגע הגדול ביותר של השנים האחרונות, טקס העברת השגרירות האמריקאית לישראל, שהועבר כחוק Jerusalem Embassy Act of 1995 עבר בצורה לא חלקה…
כזכור, על יוזמי החוק, נמנו שני מנהיגי המפלגות בסנאט, הרפובליקני בוב דול והדמוקרטי טום דאשל.החוק זכה לרוב גדול בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית. בבית הנבחרים של ארצות הברית תמכו בו 347 לעומת 37, ובסנאט תמכו בו 93 לעומת 5 סנטורים, כאשר החוק זכה לתמיכתם של חברות וחברים דמוקרטים ורפובליקנים כאחד.
אבל כאמור, משהו לא טוב קרה בטקס עצמו.
אף חבר דמוקרטי מכהן, לא מהסנאט ולא מהקונגרס (ולא, ג'ו ליברמן הוא לא מכהן, ובשלהי ימיו אף נפרד ממנגנון המפלגה הדמוקרטית) לא הגיע לפתיחה החגיגית. זאת ועוד, סקר חדש שפורסם, מגלה תוצאות מטרידות במיוחד בסקר של CNBC בנוגע לתמיכה במערכת הפוליטית של ישראל.
סקר CNBC
התמיכה בישראל כבר איננה דו-מפלגתית וזה כבר בעיה אסטרטגית של ישראל. עפ"י הסקר המצורף, רק 15% מרוצים מהתנהלות הנשיא טראמפ בקשר לישראל מקרב הדמוקרטים, כאשר 80% אינם מרוצים. לעומת זאת, 80% מהרפובליקנים מרוצים מהדרך בה מטפל הנשיא טראמפ ביחסים אל מול 7% שלא מרוצים.
המשמעות של הסקר הזה היא שישראל הפכה לעניין מפלגתי ופוליטי, ורק בצד אחד של המפה.
אז זה נכון, שהקטבים של המפלגה הדמוקרטית חותרים במרץ למחוזות הטירלול במה שכתבתי עוד לפני שנה וחצי לערך, על נורות האזהרה במפלגה הדמוקרטית.וזה נכון שהמנהיגים הפרוגרסיבים מבצעים השתלטות עוינת על הנהגת המפלגה הדמוקרטית, מסוכנים מאוד לישראל. זה גם נכון שהכוח המוסלמי, העוין לישראל, משתלב בעמדות הנהגה, אבל זה ממש לא אומר שיש לנו כמדינת ישראל את הפריוולגיה להחליט לוותר על המפלגה הדמוקרטית אלא ההפך הוא הנכון….
דפוסי ההצבעה של המצביעים היהודים, נוטה באופן מסורתי למפלגה הדמוקרטית. החלטות דוגמת ההחלטה על ויתור מתווה הכותל, מהווה טריז משמעותי של הקהל הזה ביחס שלו למדינת ישראל. וכאשר המצביעים היהודים הדמוקרטים מאבדים עניין במפלגה הדמוקרטית, אז משקל הנגד המשמעותי שלהם, מול הכוחות המתוארים מעלה, מייצר עניין פחות של חברי הקונגרס והסנאט בישראל במקרה הטוב, עד עוינות כנגד ישראל ומטרותיה במקרה הרע.
מעבר להכל, ההחלטה להעביר את עיקר כובד המשקל מהקול היהודי לקול האוונגלי, חובק בתוכו סכנה משמעותית. חשוב שנזכור, ההחלטה להשען על האוונגליסטים האמריקאים היא החלטה נכונה בהווה, אבל העתיד האוונגלי באמריקה, מתחיל להפנות את גבו לישראל, כפי שתוכלו לקרוא במאמר המשובח של זיו גולפישר המסתמך על סקרים עכשווים.
מכל הסיבות המתוארות מעלה, יש לנו כמדינה ממה לדאוג.
הנטל על תיקון המצב, מונח כל כולו, על כתפי ראש הממשלה נתניהו. רוה"מ חייב לחתור במהרה לסיום מתווה הכותל המפלג את העם היהודי ממדינת ישראל, להשקיע בחיזוק הקשרים עם חברי המפלגה הדמוקרטית והתורמים הגדולים שלה; ומעל הכל, לפעול לאיחוי הקרעים והשסעים בתוך החברה פנימה, וכלפי העולם היהודי החוצה.
נהנתם? מוזמנים לעשות לדף לייק ולעקוב אחרי דף קצרצרים בפייסבוק
